החלטה בתיק ת"א 23915-11-13

ביום 13.11.13 נעתרתי לבקשת המבקשת והוריתי על מתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד.

אתמול, התקיים דיון במעמד הצדדים והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה, לאחר שהמצהירים נחקרו על תצהיריהם.

בבקשה התבקש בית המשפט ליתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבות לבצע כל התקשרות, עסקה, התחייבות, שעבוד וכל דיספוזיציה בקשר למקרקעין הידועים כמגרשים מס' 221, 222, 223,224,225, לפי תב"ע 210/8/1 הנמצאים בשכונת "מתתיהו מזרח" של העיר מודיעין-עילית (להלן: "מתחם מ-22"), וזאת עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית (אשר הוגשה בינתיים).

כאמור, נעתרתי לבקשה במעמד צד אחד, לאחר שהסתפקתי בערובה שהומצאה על ידי ב"כ המבקשת.

ב"כ המשיבות טען, כי הערובה אינה מספקת ומכל מקום, בסיומה של החלטה זו, אתייחס גם לשאלה זו.

אין מחלוקת, כי ביום 26.9.08, התקשרה המבקשת עם המשיבות בחוזה מכר לגבי מקרקעין שונים הנמצאים במודיעין-עילית. המגרשים יועדו לבניית מאות יחידות דיור. החוזה התייחס לשני מגרשים. לגבי קבוצת המגרשים הראשונה, הושלמה העסקה וכפי שנמסר לי, המבקשת כבר סיימה את הבנייה ואיכלסה 211 דירות, לאחר שהתמורה שולמה במלואה.

החוזה המקורי כלל גם מגרש נוסף (מס' 216).

ביום 20.4.09 חתם מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון על צו, אשר נועד לתפוס שטחים לצורך הקמת תוואי גדר הביטחון באזור מודיעין-עילית ועל צו בדבר איסור בנייה והפסקתה וזאת כדי למנוע עבודות בנייה בסמוך לתוואי גדר הביטחון ברובע מתתיהו מזרח. 

בעקבות כך, חתמו הצדדים ביום 2.7.09 חוזה נוסף שבמסגרתו בוטל מכר מגרש 216 ובמקביל צורפו לממכר שני מגרשים נוספים.

מכאן ברור, כי למרות צו איסור הבנייה במתחם מ-22, לא ביטלו הצדדים את החוזה לגבי מתחם זה.

יתר על כן, אופציית ביטול החוזה, הוענקה רק לקונה (המבקשת).

המשיבות עצמן מכרו מאות יחידות דיור, במקומות בלתי מסוימים, לרבות במתחמים לגביהם הוצא צו איסור בנייה.

צו איסור הבנייה  עלול היה לגרום למשיבות לנזק בלתי הפיך. המשיבות ניהלו משא ומתן ארוך ומתיש עם המדינה ובעיקר עם שלטונות הצבא.

המצהיר מטעם המבקשת, מר הרש קופר, המייצג את המבקשת בארץ, העיד בפניי, שגם הוא השתתף בפגישות עם הצבא " וגם אנחנו האמנו שבזמן אחרי שהגדר תהיה בנויה לגובה, יתנו לנו לבנות שם" (עמ' 6 שורה 13).  לדבריו " הצבא לא הבטיח כלום, אבל אמרו שרוב הסיכויים אחרי שגומרים את הגדר פיזית הם יבדקו.. הציפיות שלנו היו שזה רק עניין של זמן" (עמ' 6 שורה 17).

יצוין, כי גם מנהלה של המשיבה 1, מר גידי בט, הסכים, כי הייתה אצלו "אופטימיות זהירה", לפיה מתחם  מ-22 יופשר לבנייה בסופו של דבר (ראה חקירתו הנגדית עמ' 14 שורות 7-8).

המשיבות עצמן ומספר רוכשים הגישו תביעה נגד מדינת ישראל וביום 21.3.13, נחתם הסכם בין הצדדים, שעיקרו הסרת צו איסור הבנייה, באופן אשר לא ימנע בנייה במתחמים מ-17, מ-21,        מ-22 ובחלק המערבי במתחם מ-23. כמו כן, הוסכם, כי המדינה לא תתנגד לשינוי תב"ע 210/8/1, כדי לפצות את המשיבות על חלק מנזקיהן הנטענים בכתב התביעה.

יצוין, כי המבקשת לא הייתה צד לדיון.

המבקשת טענה, כי חוזה המכר שריר וקיים וכי היא הייתה ועודנה מוכנה לשלם את מלוא התמורה החוזית לגבי מתחם מ-22, אך המשיבות מתנגדות לכך ומבקשות תמורה כספית גבוהה פי כמה מזו עליה סוכם בחוזה וזאת לנוכח עליית מחירי הקרקע במתחם.

בתשובתן לבקשה, העלו המשיבות את כל הטענות האפשריות כנגד מתן צו מניעה, לרבות שיהוי, סיכול, מאזן הנוחות  וביטול ההסכם.